Deutéronome 32

¹ הַאֲזִ֥ינוּ הַשָּׁמַ֖יִם וַאֲדַבֵּ֑רָה וְתִשְׁמַ֥ע הָאָ֖רֶץ אִמְרֵי־פִֽי׃ haʾaziynu hashamayim waʾadaberah wetishemaʿ haʾarets ʾimerey־fiy׃

² יַעֲרֹ֤ף כַּמָּטָר֙ לִקְחִ֔י תִּזַּ֥ל כַּטַּ֖ל אִמְרָתִ֑י כִּשְׂעִירִ֣ם עֲלֵי־דֶ֔שֶׁא וְכִרְבִיבִ֖ים עֲלֵי־עֵֽשֶׂב׃ yaʿarof kamaṭar liqeḥiy tizal kaṭal ʾimeratiy kiseʿiyrim ʿaley־desheʾ wekhireviyviym ʿaley־ʿesev׃

³ כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ׃ kiy shem yehwah ʾeqeraʾ havu godel leʾloheynu׃

⁴ הַצּוּר֙ תָּמִ֣ים פָּעֳלֹ֔ו כִּ֥י כָל־דְּרָכָ֖יו מִשְׁפָּ֑ט אֵ֤ל אֱמוּנָה֙ וְאֵ֣ין עָ֔וֶל צַדִּ֥יק וְיָשָׁ֖ר הֽוּא׃ hatsur tamiym paʿolow kiy khal־derakhayw mishepaṭ ʾel ʾemunah weʾeyn ʿawel tsadiyq weyashar huʾ׃

⁵ שִׁחֵ֥ת לֹ֛ו לֹ֖א בָּנָ֣יו מוּמָ֑ם דֹּ֥ור עִקֵּ֖שׁ וּפְתַלְתֹּֽל׃ shiḥet low loʾ banayw mumam dowr ʿiqesh ufetaletol׃

⁶ הֲ־לַיְהוָה֙ תִּגְמְלוּ־זֹ֔את עַ֥ם נָבָ֖ל וְלֹ֣א חָכָ֑ם הֲלֹוא־הוּא֙ אָבִ֣יךָ קָּנֶ֔ךָ ה֥וּא עָֽשְׂךָ֖ וַֽיְכֹנְנֶֽךָ׃ ha־layehwah tigemelu־zoʾt ʿam naval weloʾ ḥakham halowʾ־huʾ ʾaviykha qanekha huʾ ʿasekha wayekhonenekha׃

⁷ זְכֹר֙ יְמֹ֣ות עֹולָ֔ם בִּ֖ינוּ שְׁנֹ֣ות דֹּור־וָדֹ֑ור שְׁאַ֤ל אָבִ֙יךָ֙ וְיַגֵּ֔דְךָ זְקֵנֶ֖יךָ וְיֹ֥אמְרוּ לָֽךְ׃ zekhor yemowt ʿowlam biynu shenowt dowr־wadowr sheʾal ʾaviykha weyagedekha zeqeneykha weyoʾmeru lakhe׃

⁸ בְּהַנְחֵ֤ל עֶלְיֹון֙ גֹּויִ֔ם בְּהַפְרִידֹ֖ו בְּנֵ֣י אָדָ֑ם יַצֵּב֙ גְּבֻלֹ֣ת עַמִּ֔ים לְמִסְפַּ֖ר בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ behaneḥel ʿeleyown gowyim behaferiydow beney ʾadam yatsev gevulot ʿamiym lemisepar beney yiseraʾel׃

⁹ כִּ֛י חֵ֥לֶק יְהֹוָ֖ה עַמֹּ֑ו יַעֲקֹ֖ב חֶ֥בֶל נַחֲלָתֹֽו׃ kiy ḥeleq yehowah ʿamow yaʿaqov ḥevel naḥalatow׃

¹⁰ יִמְצָאֵ֙הוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִדְבָּ֔ר וּבְתֹ֖הוּ יְלֵ֣ל יְשִׁמֹ֑ן יְסֹֽבְבֶ֙נְהוּ֙ יְבֹ֣ונְנֵ֔הוּ יִצְּרֶ֖נְהוּ כְּאִישֹׁ֥ון עֵינֹֽו׃ yimetsaʾehu beʾerets midebar uvetohu yelel yeshimon yesovevenehu yevownenehu yitserenehu keʾiyshown ʿeynow׃

¹¹ כְּנֶ֙שֶׁר֙ יָעִ֣יר קִנֹּ֔ו עַל־גֹּוזָלָ֖יו יְרַחֵ֑ף יִפְרֹ֤שׂ כְּנָפָיו֙ יִקָּחֵ֔הוּ יִשָּׂאֵ֖הוּ עַל־אֶבְרָתֹֽו׃ kenesher yaʿiyr qinow ʿal־gowzalayw yeraḥef yiferos kenafayw yiqaḥehu yisaʾehu ʿal־ʾeveratow׃

¹² יְהוָ֖ה בָּדָ֣ד יַנְחֶ֑נּוּ וְאֵ֥ין עִמֹּ֖ו אֵ֥ל נֵכָֽר׃ yehwah badad yaneḥenu weʾeyn ʿimow ʾel nekhar׃

¹³ יַרְכִּבֵ֙הוּ֙ עַל־ [בָּמֹותֵי כ] (בָּ֣מֳתֵי ק) אָ֔רֶץ וַיֹּאכַ֖ל תְּנוּבֹ֣ת שָׂדָ֑י וַיֵּנִקֵ֤הֽוּ דְבַשׁ֙ מִסֶּ֔לַע וְשֶׁ֖מֶן מֵחַלְמִ֥ישׁ צֽוּר׃ yarekivehu ʿal־ [bamowtey kh] (bamotey q) ʾarets wayoʾkhal tenuvot saday wayeniqehu devash miselaʿ weshemen meḥalemiysh tsur׃

¹⁴ חֶמְאַ֨ת בָּקָ֜ר וַחֲלֵ֣ב צֹ֗אן עִם־חֵ֨לֶב כָּרִ֜ים וְאֵילִ֤ים בְּנֵֽי־בָשָׁן֙ וְעַתּוּדִ֔ים עִם־חֵ֖לֶב כִּלְיֹ֣ות חִטָּ֑ה וְדַם־עֵנָ֖ב תִּשְׁתֶּה־חָֽמֶר׃ ḥemeʾat baqar waḥalev tsoʾn ʿim־ḥelev kariym weʾeyliym beney־vashan weʿatudiym ʿim־ḥelev kileyowt ḥiṭah wedam־ʿenav tisheteh־ḥamer׃

Note · Deutéronome 32.1–14

La mémoire commence par le soin reçu

Le Dieu juste est comparé au rocher, et son attention envers le peuple à une protection patiente. Le verset 8 existe avec des lectures anciennes différentes, relatives aux fils d’Israël ou à des êtres divins. Cette variation invite à la prudence dans la reconstruction de l’arrière-plan du poème ; elle n’efface pas son affirmation du lien avec Jacob.

¹⁵ וַיִּשְׁמַ֤ן יְשֻׁרוּן֙ וַיִּבְעָ֔ט שָׁמַ֖נְתָּ עָבִ֣יתָ כָּשִׂ֑יתָ וַיִּטֹּשׁ֙ אֱלֹ֣והַ עָשָׂ֔הוּ וַיְנַבֵּ֖ל צ֥וּר יְשֻׁעָתֹֽו׃ wayisheman yeshurun wayiveʿaṭ shamaneta ʿaviyta kasiyta wayiṭosh ʾelowha ʿasahu wayenabel tsur yeshuʿatow׃

¹⁶ יַקְנִאֻ֖הוּ בְּזָרִ֑ים בְּתֹועֵבֹ֖ת יַכְעִיסֻֽהוּ׃ yaqeniʾuhu bezariym betowʿevot yakheʿiysuhu׃

¹⁷ יִזְבְּח֗וּ לַשֵּׁדִים֙ לֹ֣א אֱלֹ֔הַ אֱלֹהִ֖ים לֹ֣א יְדָע֑וּם חֲדָשִׁים֙ מִקָּרֹ֣ב בָּ֔אוּ לֹ֥א שְׂעָר֖וּם אֲבֹתֵיכֶֽם׃ yizebeḥu lashediym loʾ ʾeloah ʾelohiym loʾ yedaʿum ḥadashiym miqarov baʾu loʾ seʿarum ʾavoteykhem׃

¹⁸ צ֥וּר יְלָדְךָ֖ תֶּ֑שִׁי וַתִּשְׁכַּ֖ח אֵ֥ל מְחֹלְלֶֽךָ׃ tsur yeladekha teshiy watishekaḥ ʾel meḥolelekha׃

¹⁹ וַיַּ֥רְא יְהוָ֖ה וַיִּנְאָ֑ץ מִכַּ֥עַס בָּנָ֖יו וּבְנֹתָֽיו׃ wayareʾ yehwah wayineʾats mikaʿas banayw uvenotayw׃

²⁰ וַיֹּ֗אמֶר אַסְתִּ֤ירָה פָנַי֙ מֵהֶ֔ם אֶרְאֶ֖ה מָ֣ה אַחֲרִיתָ֑ם כִּ֣י דֹ֤ור תַּהְפֻּכֹת֙ הֵ֔מָּה בָּנִ֖ים לֹא־אֵמֻ֥ן בָּֽם׃ wayoʾmer ʾasetiyrah fanay mehem ʾereʾeh mah ʾaḥariytam kiy dowr tahepukhot hemah baniym loʾ־ʾemun bam׃

²¹ הֵ֚ם קִנְא֣וּנִי בְלֹא־אֵ֔ל כִּעֲס֖וּנִי בְּהַבְלֵיהֶ֑ם וַאֲנִי֙ אַקְנִיאֵ֣ם בְּלֹא־עָ֔ם בְּגֹ֥וי נָבָ֖ל אַכְעִיסֵֽם׃ hem qineʾuniy veloʾ־ʾel kiʿasuniy behaveleyhem waʾaniy ʾaqeniyʾem beloʾ־ʿam begowy naval ʾakheʿiysem׃

²² כִּי־אֵשׁ֙ קָדְחָ֣ה בְאַפִּ֔י וַתִּיקַ֖ד עַד־שְׁאֹ֣ול תַּחְתִּ֑ית וַתֹּ֤אכַל אֶ֙רֶץ֙ וִֽיבֻלָ֔הּ וַתְּלַהֵ֖ט מֹוסְדֵ֥י הָרִֽים׃ kiy־ʾesh qadeḥah veʾapiy watiyqad ʿad־sheʾowl taḥetiyt watoʾkhal ʾerets wiyvulah watelaheṭ mowsedey hariym׃

²³ אַסְפֶּ֥ה עָלֵ֖ימֹו רָעֹ֑ות חִצַּ֖י אֲכַלֶּה־בָּֽם׃ ʾasepeh ʿaleymow raʿowt ḥitsay ʾakhaleh־bam׃

²⁴ מְזֵ֥י רָעָ֛ב וּלְחֻ֥מֵי רֶ֖שֶׁף וְקֶ֣טֶב מְרִירִ֑י וְשֶׁן־בְּהֵמֹות֙ אֲשַׁלַּח־בָּ֔ם עִם־חֲמַ֖ת זֹחֲלֵ֥י עָפָֽר׃ mezey raʿav uleḥumey reshef weqeṭev meriyriy weshen־behemowt ʾashalaḥ־bam ʿim־ḥamat zoḥaley ʿafar׃

²⁵ מִחוּץ֙ תְּשַׁכֶּל־חֶ֔רֶב וּמֵחֲדָרִ֖ים אֵימָ֑ה גַּם־בָּחוּר֙ גַּם־בְּתוּלָ֔ה יֹונֵ֖ק עִם־אִ֥ישׁ שֵׂיבָֽה׃ miḥuts teshakel־ḥerev umeḥadariym ʾeymah gam־baḥur gam־betulah yowneq ʿim־ʾiysh seyvah׃

Note · Deutéronome 32.15–25

L’abondance peut nourrir l’oubli de sa propre origine

Jeshurun, nom poétique d’Israël, s’engraisse et abandonne celui qui l’a fait vivre. Le contraste ne condamne pas le fait de manger à sa faim ; il vise une suffisance qui rompt la relation. Les images de désastre ne permettent pas d’attribuer une faute cachée à toute personne frappée par le malheur.

²⁶ אָמַ֖רְתִּי אַפְאֵיהֶ֑ם אַשְׁבִּ֥יתָה מֵאֱנֹ֖ושׁ זִכְרָֽם׃ ʾamaretiy ʾafeʾeyhem ʾashebiytah meʾenowsh zikheram׃

²⁷ לוּלֵ֗י כַּ֤עַס אֹויֵב֙ אָג֔וּר פֶּֽן־יְנַכְּר֖וּ צָרֵ֑ימֹו פֶּן־יֹֽאמְרוּ֙ יָדֵ֣ינוּ רָ֔מָה וְלֹ֥א יְהוָ֖ה פָּעַ֥ל כָּל־זֹֽאת׃ luley kaʿas ʾowyev ʾagur pen־yenakeru tsareymow pen־yoʾmeru yadeynu ramah weloʾ yehwah paʿal kal־zoʾt׃

²⁸ כִּי־גֹ֛וי אֹבַ֥ד עֵצֹ֖ות הֵ֑מָּה וְאֵ֥ין בָּהֶ֖ם תְּבוּנָֽה׃ kiy־gowy ʾovad ʿetsowt hemah weʾeyn bahem tevunah׃

²⁹ ל֥וּ חָכְמ֖וּ יַשְׂכִּ֣ילוּ זֹ֑את יָבִ֖ינוּ לְאַחֲרִיתָֽם׃ lu ḥakhemu yasekiylu zoʾt yaviynu leʾaḥariytam׃

³⁰ אֵיכָ֞ה יִרְדֹּ֤ף אֶחָד֙ אֶ֔לֶף וּשְׁנַ֖יִם יָנִ֣יסוּ רְבָבָ֑ה אִם־לֹא֙ כִּי־צוּרָ֣ם מְכָרָ֔ם וַֽיהוָ֖ה הִסְגִּירָֽם׃ ʾeykhah yiredof ʾeḥad ʾelef ushenayim yaniysu revavah ʾim־loʾ kiy־tsuram mekharam wayhwah hisegiyram׃

³¹ כִּ֛י לֹ֥א כְצוּרֵ֖נוּ צוּרָ֑ם וְאֹיְבֵ֖ינוּ פְּלִילִֽים׃ kiy loʾ khetsurenu tsuram weʾoyeveynu peliyliym׃

³² כִּֽי־מִגֶּ֤פֶן סְדֹם֙ גַּפְנָ֔ם וּמִשַּׁדְמֹ֖ת עֲמֹרָ֑ה עֲנָבֵ֙מֹו֙ עִנְּבֵי־רֹ֔ושׁ אַשְׁכְּלֹ֥ת מְרֹרֹ֖ת לָֽמֹו׃ kiy־migefen sedom gafenam umishademot ʿamorah ʿanavemow ʿinevey־rowsh ʾashekelot merorot lamow׃

³³ חֲמַ֥ת תַּנִּינִ֖ם יֵינָ֑ם וְרֹ֥אשׁ פְּתָנִ֖ים אַכְזָֽר׃ ḥamat taniynim yeynam weroʾsh petaniym ʾakhezar׃

³⁴ הֲלֹא־ה֖וּא כָּמֻ֣ס עִמָּדִ֑י חָתֻ֖ם בְּאֹוצְרֹתָֽי׃ haloʾ־huʾ kamus ʿimadiy ḥatum beʾowtserotay׃

³⁵ לִ֤י נָקָם֙ וְשִׁלֵּ֔ם לְעֵ֖ת תָּמ֣וּט רַגְלָ֑ם כִּ֤י קָרֹוב֙ יֹ֣ום אֵידָ֔ם וְחָ֖שׁ עֲתִדֹ֥ת לָֽמֹו׃ liy naqam weshilem leʿet tamuṭ ragelam kiy qarowv yowm ʾeydam weḥash ʿatidot lamow׃

³⁶ כִּֽי־יָדִ֤ין יְהוָה֙ עַמֹּ֔ו וְעַל־עֲבָדָ֖יו יִתְנֶחָ֑ם כִּ֤י יִרְאֶה֙ כִּי־אָ֣זְלַת יָ֔ד וְאֶ֖פֶס עָצ֥וּר וְעָזֽוּב׃ kiy־yadiyn yehwah ʿamow weʿal־ʿavadayw yiteneḥam kiy yireʾeh kiy־ʾazelat yad weʾefes ʿatsur weʿazuv׃

³⁷ וְאָמַ֖ר אֵ֣י אֱלֹהֵ֑ימֹו צ֖וּר חָסָ֥יוּ בֹֽו׃ weʾamar ʾey ʾeloheymow tsur ḥasayu vow׃

³⁸ אֲשֶׁ֨ר חֵ֤לֶב זְבָחֵ֙ימֹו֙ יֹאכֵ֔לוּ יִשְׁתּ֖וּ יֵ֣ין נְסִיכָ֑ם יָק֙וּמוּ֙ וְיַעְזְרֻכֶ֔ם יְהִ֥י עֲלֵיכֶ֖ם סִתְרָֽה׃ ʾasher ḥelev zevaḥeymow yoʾkhelu yishetu yeyn nesiykham yaqumu weyaʿezerukhem yehiy ʿaleykhem siterah׃

Note · Deutéronome 32.26–38

La victoire des ennemis n’établit pas leur souveraineté

Le poème envisage la prétention des adversaires à se croire seuls auteurs de leur victoire. Il annonce aussi la compassion lorsque les forces du peuple sont épuisées. Ce déplacement interdit de lire le jugement comme une approbation sans réserve des oppresseurs ou comme une disparition définitive de toute relation avec Israël.

³⁹ רְא֣וּ ׀ עַתָּ֗ה כִּ֣י אֲנִ֤י אֲנִי֙ ה֔וּא וְאֵ֥ין אֱלֹהִ֖ים עִמָּדִ֑י אֲנִ֧י אָמִ֣ית וַאֲחַיֶּ֗ה מָחַ֙צְתִּי֙ וַאֲנִ֣י אֶרְפָּ֔א וְאֵ֥ין מִיָּדִ֖י מַצִּֽיל׃ reʾu ׀ ʿatah kiy ʾaniy ʾaniy huʾ weʾeyn ʾelohiym ʿimadiy ʾaniy ʾamiyt waʾaḥayeh maḥatsetiy waʾaniy ʾerepaʾ weʾeyn miyadiy matsiyl׃

⁴⁰ כִּֽי־אֶשָּׂ֥א אֶל־שָׁמַ֖יִם יָדִ֑י וְאָמַ֕רְתִּי חַ֥י אָנֹכִ֖י לְעֹלָֽם׃ kiy־ʾesaʾ ʾel־shamayim yadiy weʾamaretiy ḥay ʾanokhiy leʿolam׃

⁴¹ אִם־שַׁנֹּותִי֙ בְּרַ֣ק חַרְבִּ֔י וְתֹאחֵ֥ז בְּמִשְׁפָּ֖ט יָדִ֑י אָשִׁ֤יב נָקָם֙ לְצָרָ֔י וְלִמְשַׂנְאַ֖י אֲשַׁלֵּֽם׃ ʾim־shanowtiy beraq ḥarebiy wetoʾḥez bemishepaṭ yadiy ʾashiyv naqam letsaray welimesaneʾay ʾashalem׃

⁴² אַשְׁכִּ֤יר חִצַּי֙ מִדָּ֔ם וְחַרְבִּ֖י תֹּאכַ֣ל בָּשָׂ֑ר מִדַּ֤ם חָלָל֙ וְשִׁבְיָ֔ה מֵרֹ֖אשׁ פַּרְעֹ֥ות אֹויֵֽב׃ ʾashekiyr ḥitsay midam weḥarebiy toʾkhal basar midam ḥalal weshiveyah meroʾsh pareʿowt ʾowyev׃

⁴³ הַרְנִ֤ינוּ גֹויִם֙ עַמֹּ֔ו כִּ֥י דַם־עֲבָדָ֖יו יִקֹּ֑ום וְנָקָם֙ יָשִׁ֣יב לְצָרָ֔יו וְכִפֶּ֥ר אַדְמָתֹ֖ו עַמֹּֽו׃ פ hareniynu gowyim ʿamow kiy dam־ʿavadayw yiqowm wenaqam yashiyv letsarayw wekhiper ʾadematow ʿamow׃ f

Note · Deutéronome 32.39–43

La justice de Dieu n’est pas une vengeance remise au lecteur

Les images de mort, de guérison et de rétribution donnent à la conclusion une force redoutable. Elles ne désignent pas une population actuelle à combattre. Romains 12.19 reprend l’attribution de la vengeance à Dieu pour détourner les croyants de la revanche personnelle, et non pour leur en déléguer l’exécution.

⁴⁴ וַיָּבֹ֣א מֹשֶׁ֗ה וַיְדַבֵּ֛ר אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֥י הַשִּׁירָֽה־הַזֹּ֖את בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֑ם ה֖וּא וְהֹושֵׁ֥עַ בִּן־נֽוּן׃ wayavoʾ mosheh wayedaber ʾet־kal־diverey hashiyrah־hazoʾt beʾazeney haʿam huʾ wehowsheaʿ bin־nun׃

⁴⁵ וַיְכַ֣ל מֹשֶׁ֗ה לְדַבֵּ֛ר אֶת־כָּל־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵֽל׃ wayekhal mosheh ledaber ʾet־kal־hadevariym haʾeleh ʾel־kal־yiseraʾel׃

⁴⁶ וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ שִׂ֣ימוּ לְבַבְכֶ֔ם לְכָל־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מֵעִ֥יד בָּכֶ֖ם הַיֹּ֑ום אֲשֶׁ֤ר תְּצַוֻּם֙ אֶת־בְּנֵיכֶ֔ם לִשְׁמֹ֣ר לַעֲשֹׂ֔ות אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֖י הַתֹּורָ֥ה הַזֹּֽאת׃ wayoʾmer ʾalehem siymu levavekhem lekhal־hadevariym ʾasher ʾanokhiy meʿiyd bakhem hayowm ʾasher tetsauum ʾet־beneykhem lishemor laʿasowt ʾet־kal־diverey hatowrah hazoʾt׃

⁴⁷ כִּ֠י לֹֽא־דָבָ֨ר רֵ֥ק הוּא֙ מִכֶּ֔ם כִּי־ה֖וּא חַיֵּיכֶ֑ם וּבַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה תַּאֲרִ֤יכוּ יָמִים֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֧ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃ פ kiy loʾ־davar req huʾ mikem kiy־huʾ ḥayeykhem uvadavar hazeh taʾariykhu yamiym ʿal־haʾadamah ʾasher ʾatem ʿoveriym ʾet־hayareden shamah lerishetah׃ f

Note · Deutéronome 32.44–47

Transmettre la parole concerne la vie des générations suivantes

Moïse et Josué font entendre le chant, puis les parents sont appelés à transmettre. Le texte insiste sur la portée vitale de cette parole. La répétition n’est pas censée produire une récitation vide : elle vise une écoute qui puisse orienter une conduite et être reprise par ceux qui viendront.

⁴⁸ וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בְּעֶ֛צֶם הַיֹּ֥ום הַזֶּ֖ה לֵאמֹֽר׃ wayedaber yehwah ʾel־mosheh beʿetsem hayowm hazeh leʾmor׃

⁴⁹ עֲלֵ֡ה אֶל־הַר֩ הָעֲבָרִ֨ים הַזֶּ֜ה הַר־נְבֹ֗ו אֲשֶׁר֙ בְּאֶ֣רֶץ מֹואָ֔ב אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֣י יְרֵחֹ֑ו וּרְאֵה֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֥י נֹתֵ֛ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לַאֲחֻזָּֽה׃ ʿaleh ʾel־har haʿavariym hazeh har־nevow ʾasher beʾerets mowʾav ʾasher ʿal־peney yereḥow ureʾeh ʾet־ʾerets kenaʿan ʾasher ʾaniy noten liveney yiseraʾel laʾaḥuzah׃

⁵⁰ וּמֻ֗ת בָּהָר֙ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ עֹלֶ֣ה שָׁ֔מָּה וְהֵאָסֵ֖ף אֶל־עַמֶּ֑יךָ כַּֽאֲשֶׁר־מֵ֞ת אַהֲרֹ֤ן אָחִ֙יךָ֙ בְּהֹ֣ר הָהָ֔ר וַיֵּאָ֖סֶף אֶל־עַמָּֽיו׃ umut bahar ʾasher ʾatah ʿoleh shamah weheʾasef ʾel־ʿameykha kaʾasher־met ʾaharon ʾaḥiykha behor hahar wayeʾasef ʾel־ʿamayw׃

⁵¹ עַל֩ אֲשֶׁ֨ר מְעַלְתֶּ֜ם בִּ֗י בְּתֹוךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּמֵֽי־מְרִיבַ֥ת קָדֵ֖שׁ מִדְבַּר־צִ֑ן עַ֣ל אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־קִדַּשְׁתֶּם֙ אֹותִ֔י בְּתֹ֖וךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ ʿal ʾasher meʿaletem biy betowkhe beney yiseraʾel bemey־meriyvat qadesh midebar־tsin ʿal ʾasher loʾ־qidashetem ʾowtiy betowkhe beney yiseraʾel׃

⁵² כִּ֥י מִנֶּ֖גֶד תִּרְאֶ֣ה אֶת־הָאָ֑רֶץ וְשָׁ֙מָּה֙ לֹ֣א תָבֹ֔וא אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ פ kiy mineged tireʾeh ʾet־haʾarets weshamah loʾ tavowʾ ʾel־haʾarets ʾasher־ʾaniy noten liveney yiseraʾel׃ f

Note · Deutéronome 32.48–52

Voir la promesse ne signifie pas l’accomplir soi-même

La montée au mont Nébo est reliée à la limite prononcée après Meriba. Moïse ne franchira pas le Jourdain. Le récit maintient ensemble sa mission exceptionnelle et cette fin douloureuse ; il ne permet pas de mesurer la valeur de chaque vie à l’achèvement visible de tous ses projets.