1 וַ֠יִּסְעוּ כָּל־עֲדַ֨ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֧ל מִמִּדְבַּר־סִ֛ין לְמַסְעֵיהֶ֖ם עַל־פִּ֣י יְהוָ֑ה וַֽיַּחֲנוּ֙ בִּרְפִידִ֔ים וְאֵ֥ין מַ֖יִם לִשְׁתֹּ֥ת הָעָֽם׃ wayiseʿu kal־ʿadat beney־yiseraʾel mimidebar־siyn lemaseʿeyhem ʿal־piy yehwah wayaḥanu birefiydiym weʾeyn mayim lishetot haʿam׃
2 וַיָּ֤רֶב הָעָם֙ עִם־מֹשֶׁ֔ה וַיֹּ֣אמְר֔וּ תְּנוּ־לָ֥נוּ מַ֖יִם וְנִשְׁתֶּ֑ה וַיֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה מַה־תְּרִיבוּן֙ עִמָּדִ֔י מַה־תְּנַסּ֖וּן אֶת־יְהוָֽה׃ wayarev haʿam ʿim־mosheh wayoʾmeru tenu־lanu mayim wenisheteh wayoʾmer lahem mosheh mah־teriyvun ʿimadiy mah־tenasun ʾet־yehwah׃
3 וַיִּצְמָ֨א שָׁ֤ם הָעָם֙ לַמַּ֔יִם וַיָּ֥לֶן הָעָ֖ם עַל־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֗אמֶר לָ֤מָּה זֶּה֙ הֶעֱלִיתָ֣נוּ מִמִּצְרַ֔יִם לְהָמִ֥ית אֹתִ֛י וְאֶת־בָּנַ֥י וְאֶת־מִקְנַ֖י בַּצָּמָֽא׃ wayitsemaʾ sham haʿam lamayim wayalen haʿam ʿal־mosheh wayoʾmer lamah zeh heʿeliytanu mimitserayim lehamiyt ʾotiy weʾet־banay weʾet־miqenay batsamaʾ׃
4 וַיִּצְעַ֤ק מֹשֶׁה֙ אֶל־יְהוָ֣ה לֵאמֹ֔ר מָ֥ה אֶעֱשֶׂ֖ה לָעָ֣ם הַזֶּ֑ה עֹ֥וד מְעַ֖ט וּסְקָלֻֽנִי׃ wayitseʿaq mosheh ʾel־yehwah leʾmor mah ʾeʿeseh laʿam hazeh ʿowd meʿaṭ useqaluniy׃
5 וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה עֲבֹר֙ לִפְנֵ֣י הָעָ֔ם וְקַ֥ח אִתְּךָ֖ מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּמַטְּךָ֗ אֲשֶׁ֨ר הִכִּ֤יתָ בֹּו֙ אֶת־הַיְאֹ֔ר קַ֥ח בְּיָדְךָ֖ וְהָלָֽכְתָּ׃ wayoʾmer yehwah ʾel־mosheh ʿavor lifeney haʿam weqaḥ ʾitekha miziqeney yiseraʾel umaṭekha ʾasher hikiyta bow ʾet־hayeʾor qaḥ beyadekha wehalakheta׃
6 הִנְנִ֣י עֹמֵד֩ לְפָנֶ֨יךָ שָּׁ֥ם ׀ עַֽל־הַצּוּר֮ בְּחֹרֵב֒ וְהִכִּ֣יתָ בַצּ֗וּר וְיָצְא֥וּ מִמֶּ֛נּוּ מַ֖יִם וְשָׁתָ֣ה הָעָ֑ם וַיַּ֤עַשׂ כֵּן֙ מֹשֶׁ֔ה לְעֵינֵ֖י זִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ hineniy ʿomed lefaneykha sham ׀ ʿal־hatsur beḥorev wehikiyta vatsur weyatseʾu mimenu mayim weshatah haʿam wayaʿas ken mosheh leʿeyney ziqeney yiseraʾel׃
7 וַיִּקְרָא֙ שֵׁ֣ם הַמָּקֹ֔ום מַסָּ֖ה וּמְרִיבָ֑ה עַל־רִ֣יב ׀ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְעַ֨ל נַסֹּתָ֤ם אֶת־יְהוָה֙ לֵאמֹ֔ר הֲיֵ֧שׁ יְהוָ֛ה בְּקִרְבֵּ֖נוּ אִם־אָֽיִן׃ פ wayiqeraʾ shem hamaqowm masah umeriyvah ʿal־riyv ׀ beney yiseraʾel weʿal nasotam ʾet־yehwah leʾmor hayesh yehwah beqirebenu ʾim־ʾayin׃ f
Note · Exode 17.1–7
La question de la présence au milieu d’un besoin réel
Le peuple manque d’eau et met en cause la sortie. Les noms du lieu gardent la mémoire de la contestation et de la mise à l’épreuve. Le secours reçu ne transforme pas toute question dans la détresse en faute, mais le récit interroge une exigence qui voudrait réduire Dieu à la réponse immédiate à chaque demande.
8 וַיָּבֹ֖א עֲמָלֵ֑ק וַיִּלָּ֥חֶם עִם־יִשְׂרָאֵ֖ל בִּרְפִידִֽם׃ wayavoʾ ʿamaleq wayilaḥem ʿim־yiseraʾel birefiydim׃
9 וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֤ה אֶל־יְהֹושֻׁ֙עַ֙ בְּחַר־לָ֣נוּ אֲנָשִׁ֔ים וְצֵ֖א הִלָּחֵ֣ם בַּעֲמָלֵ֑ק מָחָ֗ר אָנֹכִ֤י נִצָּב֙ עַל־רֹ֣אשׁ הַגִּבְעָ֔ה וּמַטֵּ֥ה הָאֱלֹהִ֖ים בְּיָדִֽי׃ wayoʾmer mosheh ʾel־yehowshuaʿ beḥar־lanu ʾanashiym wetseʾ hilaḥem baʿamaleq maḥar ʾanokhiy nitsav ʿal־roʾsh hagiveʿah umaṭeh haʾelohiym beyadiy׃
10 וַיַּ֣עַשׂ יְהֹושֻׁ֗עַ כַּאֲשֶׁ֤ר אָֽמַר־לֹו֙ מֹשֶׁ֔ה לְהִלָּחֵ֖ם בַּעֲמָלֵ֑ק וּמֹשֶׁה֙ אַהֲרֹ֣ן וְח֔וּר עָל֖וּ רֹ֥אשׁ הַגִּבְעָֽה׃ wayaʿas yehowshuaʿ kaʾasher ʾamar־low mosheh lehilaḥem baʿamaleq umosheh ʾaharon weḥur ʿalu roʾsh hagiveʿah׃
11 וְהָיָ֗ה כַּאֲשֶׁ֨ר יָרִ֥ים מֹשֶׁ֛ה יָדֹ֖ו וְגָבַ֣ר יִשְׂרָאֵ֑ל וְכַאֲשֶׁ֥ר יָנִ֛יחַ יָדֹ֖ו וְגָבַ֥ר עֲמָלֵֽק׃ wehayah kaʾasher yariym mosheh yadow wegavar yiseraʾel wekhaʾasher yaniyḥa yadow wegavar ʿamaleq׃
12 וִידֵ֤י מֹשֶׁה֙ כְּבֵדִ֔ים וַיִּקְחוּ־אֶ֛בֶן וַיָּשִׂ֥ימוּ תַחְתָּ֖יו וַיֵּ֣שֶׁב עָלֶ֑יהָ וְאַהֲרֹ֨ן וְח֜וּר תָּֽמְכ֣וּ בְיָדָ֗יו מִזֶּ֤ה אֶחָד֙ וּמִזֶּ֣ה אֶחָ֔ד וַיְהִ֥י יָדָ֛יו אֱמוּנָ֖ה עַד־בֹּ֥א הַשָּֽׁמֶשׁ׃ wiydey mosheh kevediym wayiqeḥu־ʾeven wayasiymu taḥetayw wayeshev ʿaleyha weʾaharon weḥur tamekhu veyadayw mizeh ʾeḥad umizeh ʾeḥad wayehiy yadayw ʾemunah ʿad־boʾ hashamesh׃
13 וַיַּחֲלֹ֧שׁ יְהֹושֻׁ֛עַ אֶת־עֲמָלֵ֥ק וְאֶת־עַמֹּ֖ו לְפִי־חָֽרֶב׃ פ wayaḥalosh yehowshuaʿ ʾet־ʿamaleq weʾet־ʿamow lefiy־ḥarev׃ f
Note · Exode 17.8–13
La victoire ne dépend pas d’un homme isolé
Josué conduit les hommes, tandis que les mains de Moïse ont besoin d’être soutenues. La fatigue du chef n’est pas cachée. Le passage ne présente pas les gestes comme une technique magique : il met en relation dépendance envers Dieu, engagement du peuple et soutien concret entre compagnons.
14 וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה כְּתֹ֨ב זֹ֤את זִכָּרֹון֙ בַּסֵּ֔פֶר וְשִׂ֖ים בְּאָזְנֵ֣י יְהֹושֻׁ֑עַ כִּֽי־מָחֹ֤ה אֶמְחֶה֙ אֶת־זֵ֣כֶר עֲמָלֵ֔ק מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָֽיִם׃ wayoʾmer yehwah ʾel־mosheh ketov zoʾt zikarown basefer wesiym beʾazeney yehowshuaʿ kiy־maḥoh ʾemeḥeh ʾet־zekher ʿamaleq mitaḥat hashamayim׃
15 וַיִּ֥בֶן מֹשֶׁ֖ה מִזְבֵּ֑חַ וַיִּקְרָ֥א שְׁמֹ֖ו יְהוָ֥ה ׀ נִסִּֽי׃ wayiven mosheh mizebeaḥ wayiqeraʾ shemow yehwah ׀ nisiy׃
16 וַיֹּ֗אמֶר כִּֽי־יָד֙ עַל־כֵּ֣ס יָ֔הּ מִלְחָמָ֥ה לַיהוָ֖ה בַּֽעֲמָלֵ֑ק מִדֹּ֖ר דֹּֽר׃ פ wayoʾmer kiy־yad ʿal־kes yah mileḥamah layhwah baʿamaleq midor dor׃ f
Note · Exode 17.14–16
Une mémoire de guerre à ne pas généraliser
L’écriture et l’autel fixent le souvenir de l’affrontement. La formule finale est difficile et reçoit des traductions différentes. Quelle que soit la lecture retenue, on ne peut l’utiliser pour donner à ses propres adversaires l’identité d’Amalek ou légitimer une hostilité héréditaire illimitée.